|
ראש השנה
ראש השנה הוא יום בריאת האדם.
הבורא ברא את הנשמה וקרא לה "אדם", במטרה להעניק לה הנאה אינסופית .
כל החגים ביהדות מסמלים שלבים בדרך הדרגתית של גילוי העולם העליון והבנתו, והתקרבות אל הבורא, עד איחוד רוחני מלא איתו. פסח למשל, מסמל את היציאה הרוחנית של האדם מתחושות העולם החומרי אל תחושות העולם הרוחני.
בנוסף לתחושת העולם הפיזי, האדם מתחיל לחוש גם עולם חיצוני, רחב יותר. הוא מתחיל לראות ולהבין את הכוחות שמנהלים ומשפיעים על החומר בעולם שלנו, ושכתוצאה מכך קובעים את האירועים והתהליכים בעולם שלנו.
פסח הוא החג היחידי שעדיין קשור לעולם החומרי שלנו, וליתר הדיוק, ליציאה ממנו. כל יתר החגים משקפים תהליך של גילוי עולם הרוח על ידי האדם והבנתו.
התקדמות רוחנית בעולם העליון אפשרית לפי מידת הבנת חוקיו. את קבלת "ספר ההדרכה", רשימת החוקים, שבהתאם להם מתבצעת העלייה הרוחנית, מסמל חג מתן תורה, שבועות. במהלך ראש השנה ובמשך עשרת הימים שאחריו, ועד ליום כיפור, האדם יוצר בתוכו מעשר ספירות (בכל יום ספירה אחת) את מה שקרוי "כלי הנשמה".
כלי זה מתמלא באור העליון במהלך חג הסוכות. לפני לכן היה זה כלי ריק, ובו שאיפות - תחושת מחסור.
בתקופת הזמן של יצירת הכלי אנו מבקשים סליחה, עושים דין וחשבון לעצמנו, ומסכמים את דרכנו עד היום. מצבים אלה באים לידי ביטוי במעגל התפילות. מהי למעשה משמעות ראש השנה היהודי? מאיזה נקודה מתחילים לספור? ראש השנה הוא יום בריאת האדם. הבורא ברא את הנשמה וקרא לה "אדם", במטרה להעניק לבריאה הנאה נצחית, אינסופית.
מלבד השאיפה הזו לקבל עונג, הבורא לא ברא דבר. בחוכמת הקבלה השאיפה הזו נקראת "רצון לקבל", והכוונה היא "רצון לקבל הנאה". לפיכך אנו מבחינים בשני גורמים: הבורא, והשאיפה לקבל הנאה שהוא יצר.
השאיפה לקבל את ההנאה נקראת בחכמת קבלה "כלי". לקבל הנאה ממה? מהבורא בעצמו! תחושת הבורא על ידי הבריאה מסמלת הנאה. בחוכמת הקבלה ההנאה הזו נקראת "אור". אדם הראשון ובריאת העולם כולנו קשורים בינינו באמצעות כלי נשמת האדם. מהעצם הרוחני הזה שנקרא "אדם" או "אדם הראשון" כאילו יוצאות 600,000 קרניים, וכל קרן יוצרת בסופה גם נקודה קטנה שנקראת "נשמה".
יצירת האדם ברוחניות חלה במהלך "ראש השנה" הרוחני. מכאן מובנת חשיבותו של ראש השנה לעם ישראל –משום שהוא יום ההולדת הכללי של כולנו. בריאת העולם התחילה ביום הראשון ונמשכה חמישה ימים, ולחילופין, על פני חמש דרגות רוחניות. האדם נברא ביום השישי. יש להבין שאין המדובר בתהליך התהוות החומר הגשמי אלא בבריאתה של הנקודה הרוחנית המכונה "אדם", או במילים אחרות, "נשמת האדם".
האדם שהיה מצוי בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר ביום השישי, לא חיכה ל"שבת" - המצב בו רצונותיו מתוקנים, וקיבל לתוכו את אור הבורא בעוצמה אדירה. נשמת האדם הראשון, שלא הצליחה להגיע למטרת הבריאה בעזרת פעולה רוחנית אחת, נשברה ל- 600,000 חלקים, וכל חלק התחלק לאלפי חלקיקים נוספים. חלקיקים אלה נמצאים בתוך נשמות, כלומר בתוך נשמות בני האדם שחיים כיום בעולם שלנו. טעות נפוצה היא להתבלבל בין כוח החיות הגשמי ולחשוב שבכל גוף גשמי מצויה נשמה. נשמה אחת עשויה להימצא בקבוצות גופים שונות וכן הלאה.
כל אחד מחלקיקים אלה צריך להגיע לתיקונו הפרטי. הוא מבצע זאת בתהליך מתמשך המתחלק לגלגולים רבים. לאחר מכן מתווספים כל החלקיקים יחדיו לנשמה אחת משותפת, ומתקבצים למערכת רוחנית עצומה שנקראת אדם. איחוד החלקים השבורים לשלם אחד, הוא הכלי שבו שוכן הבורא. כנגד איחוד הנשמה עם הבורא מצויים לנו בעולם שלנו חגי הסתיו.
תחילה, בימי ראש השנה, מתבצע ניתוק מלא של הנשמה מהבורא. תהליך זה קרוי בקבלה "נסירה" ומתואר בהרחבה בזוהר ובתלמוד עשר הספירות. נסירה מקורה במילה מסור, שכביכול מנסר את המערכת הזו לשני חלקים. עשרת ימי תשובה בעשרת הימים מראש השנה עד יום כיפור, הנשמה, שהופרדה מהבורא, מקבלת עשר ספירות: כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות ובהדרגה מאמצת את תכונות הבורא. "ספירה" מלשון "ספיר" - נוצץ. בשונה מההתייחסות העממית, בקבלה עשרת הימים אינם נחשבים כימי אבל, אלא להפך - ימי דין וחשבון.
בפרק זמן זה מתווספים רצונות לא מתוקנים רבים, שלאחר מכן עוברים תיקון ומתמלאים באור. לכן אלה הם ימים טובים מאוד וצריך לקדם את פניהם בשמחה, בהתאם למטרתם הרוחנית. ביום כיפור מתבצעת הכללה סופית של כל עשרת הספירות בנשמה הכללית. ומיום כיפור ואילך מתרחש תהליך של "המתקה", מלשון "מתוק", כלומר תיקון: תהליך של שינוי תכונותיה האגואיסטיות של הבריאה לתכונות הבורא. מכיוון שהבריאה הופכת דומה בתכונותיה לבורא, מתחיל הבורא למלא באורו את עשר ספירות הבריאה. הנשמה מתחילה להתמלא באור הבורא, וחשה זאת כעונג עצום. זמן להשתנות במשך חגי הסתיו מקיף אותנו מלמעלה אור רוחני בעוצמה חזקה מאוד.
במקיף הכוונה בהרגשתנו הפנימית, בנשמותינו. "אור מקיף" זה מביא לעלייה רוחנית, כלומר מעלה ומנקה אותנו. הימים האלה נקראים גם "ימי רצון" - ימים רצויים. כלומר הבורא - ההשגחה העליונה - מתייחס באהדה לפעולות שלנו, כל עוד הכוונה היא להתקדם לקראתו. "מה הטעם בחיי? מהי משמעות חיי?" - שאלות אלה ודומות להן עלינו לשאול בימי ראש השנה ויום כיפור. התשובה עליהן, שהיא קבלת האור, נדחית לימי סוכות ושמחת תורה. שני מצבי הבריאה מנוגדים: מצד אחד, בראש השנה, יום כיפור ובימים הנוראים מתעוררת השאיפה האמיתית להגיע לשלמות והתפתחות רוחנית; מצד שני, בחגי סוכות ושמחת תורה מתמלאת הנשמה שעברה תיקון באור עליון. במהלך תקופת החגים האלה מומלץ לקרוא בספרי חוכמת הקבלה, מכיוון שמלמעלה ישנה הארה חזקה במיוחד.
בקראנו בספרי המקובלים המספרים על אותם מצבים רוחניים, אנו מזרזים את פעולת האור העליון כלפינו. בתפילת ראש השנה נאמר כי "תפילה, צדקה ותשובה מעבירים את רוע הגזירה", כלומר גם אם האדם נועד לחוות כאב, סבל וצרות, שלוש פעולות אלה מונעות את העונש. בעולם הרוחני, העולם העליון, לא תיתכן פעולה כזו, כפי שתיתכן בעולם שלנו, כאשר האדם מבקש ומקבל תשובה. פעולה בעולם העליון מבוססת על תיקון (שינוי) כוונת האדם, ולאחר מכן הוא מקבל את התמורה. לפיכך כל בקשות האדם צריכות להתמקד בעזרה לתיקון ולא בבקשת סיוע אישית קטנה. על האדם לבקש לקבל כוח רוחני, כדי להיות מסוגל לפעול בהיגיון, לתקן את כוונותיו, ולהתקרב על ידי כך לבורא.
הכל תלוי, אפוא, באדם ובמאמציו הרוחניים בכיוון הנכון. מכאן אנו מבינים כי "תפילה" היא למעשה יצירת שאיפה רוחנית - יצירת הכוונה בתוך כלי הנשמה. "צדקה" נקראת בחוכמת הקבלה "מסך", ומשמעותה הגבלת השימוש באגואיזם. המסך נוצר על שאיפה רוחנית כדי לכוון את השאיפה הזו רק לכיוון של התעלות רוחנית ולא למען תענוג עצמי. "תשובה" היא תהליך שבו בעזרת הכוונה והמסך מתבצעת עלייה רוחנית, התקדמות אל עבר האור וחזרה לאינסוף, תשובה לבורא. על ידי כך האדם מנטרל את כל המחסומים, את כל הסבל ונכנס אל תחום האור העליון. כל התופעות והאירועים שאנו חשים כיום כשליליים, כל הסבל שלנו, קורים רק בגלל היעדר אור הבורא סביבנו. לכן עלינו להבין שבעלותנו לדרגה רוחנית גבוהה יותר, נוכל להרגיש ולקבל את האור העליון ולהימנע מגזר דינו של הבורא. כלפי הבורא אין לנו צורך לבקש סליחה.
ככתוב "לבל יידח ממנו נידח". כלפי הבורא השלם אין איש שעושה משהו מחוצה לרצונו. אולם כל איש שבודק את עצמו, צריך לבדוק את עצמו לא כלפי הבורא, אלא כלפי מחויבותו לכלי הכללי העולמי, לנשמת אדם הראשון ולתפקידו כלפיה. האם אני מביא תועלת, כחלק פעיל, הכרחי באותה נשמה? עלינו להבין שהכלי הכללי, אוסף כל הנשמות במבנה הרוחני שנקרא אדם הראשון, הוא עושה זאת. הוא מתקן את כל הנשמות, הוא מסדר אותן, כל נשמה כתא פעיל בגוף הכללי. לכן לכל אחד מאיתנו אחריות גורפת להתקדמות רוחנית כלפי הנשמות האחרות. ורק מצבו והתקדמותו הרוחנית הפרטית היא שקבעה את הרגשתנו הכללית בשנה שחלפה, והיא שתקבע את הרגשתנו בשנה החדשה. שנה טובה.
יום הכיפורים
היום העשירי בעשרת ימי תשובה (מתחילים בראש השנה ומסתיימים ביום הכיפורים), עשרת הימים הינם ימי דין וחשבון. בפרק זמן זה מתווספים אלינו רצונות לא מתוקנים רבים, שבהמשך עוברים תיקון ומתמלאים באור. לכן, בעיקרון, אלה הם ימים טובים מאוד, יש לקדם את פניהם בשמחה, בהתאם למטרה הרוחנית שלהם.
בימים אלו: הנשמה, שהופרדה מהבורא, נכנסת למבנה בן עשר ספירות/מדרגות ("ספירה" באה מלשון "ספיר" נוצץ): כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות ובהדרגה מתחילה לאמץ את תכונות הבורא. (אהבה/רצון להשפיע/לתת)
שלב חשוב בהתפתחות הוא כשאדם מגיע ע"י הארה או ע"י עבודה שהוא עשה למה שנקרא: "הכרת הרע" בתוכו. שרואה עד כמה הוא אגואיסט או רע שבו אדם מגלה או מקבל ע"י אור מקיף הארה של המדרגה הגבוהה, הנסתרת ממנו, שהיא מדרגה של השפעה, שכנגדה, הוא מודד את המצב שלו, הרע, של רצון לקבל, לעומת רצון להשפיע
מצב זה מתחדד לכדי הכרת כל מדרגת הרע ביום הכיפורים, שהוא הרצון הגדול ביותר, אח"כ בסוכות - כשיש תיקונים לרצון לקבל ואז מתמלאים הכלים, שבעה כלי קבלה - כנגד שבעה ימי סוכה, שסוכה היא בניית מסך ואור חוזר, כשהיום השמיני, שמחת תורה, הוא מילוי כל הכלים.
נשאלת השאלה - על מה אנחנו מבקשים סליחה וכפרה, כאשר כל הפעולות והמצבים שלנו, מונהגים מלמעלה?!
אפשר לטעון: "אפשר לטעון : לך לאומן שעשני"
על מה אני מבקש סליחה אם את כל הפעולות והמצבים הרעים, יוצק בי הבורא???
הסליחה מתבקשת והכפרה, היא לא על הפעולות והמצבים שקיימים בי, זה נתון, זו עובדה - שלא עליה אני אמור לכפר, או לבקש סליחה..
סליחה היא על זה : "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", נכון שאני בראתי ייצר הרע, אבל גם בראתי לכם, תורה תבלין, תורה לתיקון המצב שלכם.
והסליחה והכפרה הוא על חוסר המימוש ועל חוסר הבקשה שלכם לתיקון, כנגד יצר הרע שבכם. ולכן הסליחה היא לא על מה שעשיתי, אלא על מה שלא עשיתי, והוא : לבקש, ולהכין עצמי, ולנצל את התורה ליציאה מהמצב הרע שאני נמצא
ביום הכיפורים: 5 עינויים, 5 מגבלות, כנגד 5 חלקי מלכות: מבטאים את הרצון שלי לתיקון, שזה יום הכיפורים.
גמר חתימה טובה
חג הסוכות
חג סוכות ,הוא מצב תיקון האמונה.שתיקון האמונה הוא השגת ספירת בינה ,שעל ידה אנו משיגם מסך ואור חוזר .
(כוונה על מנת להשפיע) שסכך של הסוכה מסמל את המסך,שנימצא למעלה מעל כל המבנה של הסוכה.
סכך עושה צל, מפני אור השמש.שאור השמש, משול לבחינת אור חוכמה,שלא נותנים לו להיכנס ,לחדור, אלא אם הוא מלובש בצל ,שהוא אור חסדים.שאנו אומרים שאור חוכמה אפשר לקבל למשוך רק כאשר הוא מלובש באור חסדים..שלבוש הצל על האור ,שהסכך שהוא הצל שהוא הלבוש שהוא ההסתרה,כמו סכך מאור השמש כך צל מאור חוכמה .
אי אפשר למשוך אורות של חוכמה שהוא המתנה שהוא מתנת הבריאה להנות לניבראיו ,אלא אם רוכשים תחילה אורות חסדים כוונה על מנת להשפיע ,שהיא עצם פעולם הדחיה של מלכות את האור מלהשתמש בו ,עד שתרכוש את תיקון נהימא דכסופא שהוא הרגשת הבושה .שמתוקנת על ידי חוק השתוות הצורה ,שמשיגים אותו על ידי כוונה על מנת להשפיע באמצעות מסך ואור חוזר, שהסכך מסמל את פעולתו,מן הדמיה גשמית אפשר לומר איפילו ציורית,כפי שלילדים מסבירים על משהו אמיתי באמצעות הדמיה .
אותם כללים שמיושמים בכללי בנית הסוכה,המכנית כך אותם ככללים רק שפועלים על לבל רוחני לא גשמי שקיים בטבע האדם שנברא מרצון לקבל .שכל מה שצריך ,הוא להוסיף לו תוספת של על מנת להשפיע. סוכות זהו מצב שמגיע אלינו אחרי שלב שנקרא כיפורים ,שזהו מצב של גילוי הרצון הגדול של מלכות לקבל.
לכן זוהי תקופה מצב שלב של הרגשת חיסרונות גדולים של מלכות .שאסור לה עוד לקבל כי עוד לא בנתה מסך שאת זה היא בונה רק בסוכות. שיום כיפור הוא גילוי בעצם של רצון הכי גדול שהוא לאור חוכמה .
אבל יש עליו צמצום ולכן ,אנחנו צמים בכיפור כהדמיה למצב של מלכות שגם עושה צמצום לא לקבל מאור חוכמה,יותר נכון מגודל הרצון שלה לאור חוכמה, כיפור הוא כמו הזדהות עם המצב של מלכות בזמן הצמצום ,ואחרי צמצום אפשר לבנות מסך שזה חג סוכות שבע ימים כנגד שבע הספירות של קבלה ,שהם חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות.
ששמני עצרת,שהוא שמחת תורה ,שמחת קבלת התורה שהתורה היא תיקון ומילוי כלי הקבלה שלנו.
שאז הכלים מלאים ויש שמחה.תענוג טוב . אתרוג לולב הדס וערבה.הם שוב טכסים הדמתיים של פעולות התיקון שעושים כל יום מימי סוכות על הרצון לקבל בשבעה ימי סוכה . שבעת המינים הם שוב כנגד שבעת הספירות שכאשר מתקנים אותם זה נקרא כניסה למצב של ארץ ישראל ,דהינו ישר אל . שכנגד כל ספירה יש את גוון הפרי שלה שפרי הוא השפעה .
נומר בגוון של טעמים גשמיים של פירות שמשולים למבנה של ערך הפרי והמשל שהוא טומן בתוכו.
חג "מתן תורה " או לחילופין חג "שבועות"
אז בואו נבין קצת את המושגים, את השמות ,וגם קצת את משמעותם הפנימית .
חג הוא מלשון מסתובב במעגלים סביבנו .אז יש לנו הרבה חגים ,שקבועים בימות השנה,שהם שלוש מאות שישים וחמישה ימים. כל שנה (שנה מלשון שינוי) מגיעים למצב, לתחנה שנקראת "שבועות", או חג מתן שתורה. שחג מעיד על מצב של שמחה,של שפע ,של הנאה ונופש, שזה מעיד על מצב שונה, מיוחד, ביחס למצב שנקרא יום חול ,או יום רגיל.
אז יש לנו ימי חול,ויש לנו שבתות וחגים, שכולם מסמלים עבורנו מצבים. השבת מסמלת את מצב מציאות גמר התיקון.
סיום העבודה ,התהליך של האדם בתוך ימי החול. ימי החול הם הימים ,שבהם אנו, כביכול ,מתקנים את הכלים שלנו ,שנקראים הרצון לקבל על מנת לקבל. כאשר מתקנים את הרצון, מרצון לקבל בלבד,לעומת רצון לקבל על מנת להשפיע,זה מכניס אותו אל מצב השלם המתוקן ,שנקרא שבת. שבת היא כנגד המצב השלם המתוקן. חגים,מהווים תחנות ,שלבים ,בתוך המצב המתוקן. שנה מסמלת מצב שלם של מחזור.(של מצב שלם),שבתוכו מתקיימים שלבים, שנקראים חגים ומועדים. מטרתם להדגיש עבורינו את השינויים שמתרחשים בתוך התהליך הפנימי הזה, שנקרא תיקון.
התיקון הוא שינוי מצב ויחס בתוך התייחסותו והרגשתו של הנברא, בקשר שלו עם הכוח שפועל עליו. מבחינת הכוח שפועל (שנקרא לו בורא ,או אלוקים, או כוח עליון.) הוא פועל מבחינתו ביחס טוטלי ושלם של השפעה, של טוב ,כלפי הנברא. זה מה שמוסרים לנו המקובלים שהצליחו לפרוץ את המחסום ההכרתי וההרגשי שלהם ,של מדרגת עולם הזה,אל אותו שדה ענק ונפלא של הרגשת השדה הרוחני בתוכם. הם מדברים על הרגשת תענוג וטוב ,במובן המוחלט והשלם,ללא הרגשת פגם או חיסרון, או העלמות. לעומת המצב של הרגשת מדרגת העולם הזה,שברובה היא חסרונות, ייסורים, פגמים,חוסר מילוי, בדידות וניכור.,חוסר השפע הפנימי מורגש חזק עד לכדי אובדן החושים.
התורה היא, בעצם ,מהווה עבורינו את העולמות (הנעלמים),שיכולים לגשר בין המצב העכשוי שלנו,ובין המצב העתידי שלנו,שעומד ומוכן עבורינו כל רגע ,מזומן לכנוף אותנו תחתיו. התורה מהווה את נוסחת האהבה,שכולנו רוצים כל כך להרגיש. הטבע האמיתי של האדם לא בנוי בכלל לסבול. הוא נברא אך ורק על מנת להרגיש טוב, להרגיש תענוג =אהבה.
אנחנו ,בני האדם, בנויים אך ורק מאותה יכולת להרגיש.זוהי מהות האדם ,מהות הנברא ,כל הוויתו וישותו של האדם היא אך ורק רצון, חיסרון להרגיש. האדם נברא כך, על מנת שיוכל להכיל בתוכו, את אותה השפעה של טוב, הנקראת "מתנת הבורא לנבראיו" .אותו בורא, אותו כח שיצר את כל המציאות הזו, על מנת להנות לצאצאיו ,שכל כך קנאי להם,ולא מוכן לוותר על אף אחד מהם, כמו אם לילדיה. מידת מחוייבותו של הבורא לנבאים שלו, מעוגנים בתוך מציאות של חוק בל יעבור ,ביחס לדאגה שלו ,למחויבות שלו כלפי נבראיו ,להעניק להם את כל הטוב שיש עבורם ,כמו מעבר ליכולת של האדם לתפוס את כל גודלו ומרחבו של היקום. עבורינו גודל היקום ושאר הכוכבים שבו ,נראים לנו מבודדים.
וזה כי האדם גם מרגיש בודד מבודד. אפילו אם יש כוכבים לידו. בתוך עצמו הוא מרגיש לבד. התורה= את הנוסחה, את ספר ההוראה, ההדרכה למציאות של השגת השפע הגדול עבורינו, עבור כל אדם באנושות.זה לא רק חלום,זוהי מציאות חקוקה ,זוהי הבטחה.של הבורא כלפי הנבראים. והבורא מקיים את הבטחותיו.לכן חקק אותו על הלוחות,על לולות של אבן,כדי שלא ימחקו כמו הדיו. "אבן" הוא מלשון הבנה. חקוק זוהי הבנה חקוקה כמו בסלע.
חקיקה, חריטה שלא תדאה.בתוך הבנתו העמוקה ביותר של האדם ,שהיא מגולמת ברמת הנשמה. כמו "פנינה חבויה בתוך צדפה" שנקראת מדרגת "העולם הזה." ההבנה היא מגולמת על יסוד שנקרא מצב של "אמונה." אמונה הוא מצב של יחס הכרתי, כלפי התובנה הנשכחת, הזו ,של האדם בקשר שלו עם הבורא,.שהוא קשר בל יפורד לעולם. הבורא לא וויתר ולא יוותר על הנברא .לממש את מטרת הבריאה ,שהיא להנות לנבראיו. בתוך התוכנית הזו כולנו ,כל האנושות קיימת. התהליך של דורנו ,הוא מצב של התעוררות ,אחרי תרדמת של אלפי שנים גשמיות, אך הן אך ורק מצב ,כלפי המציאות הרוחנית.שנטולה זמן .
ברוחני עניין התכונה קובע את הדבר, שתכונה היא פוקציה שיכולה להוות פעולה של ריחוק או קירוב.הכל תלוי בהשתוות התכונה ,הצורה, שזה חיבור, ובין שינוי הצורה, התכונה,שזה מעיד על ריחוק. תכונת הבורא היא מעמד של השפעה. תכונת הנברא היא מעמד של קבלה. פער המעמד הזה .יכול להסגר במעמד סיני.
המעמד של הר סיני ,שהר הוא מלשון הרהורים,וסיני הוא מלשון שנוא. מעמד זה התחיל בנקודה הנמוכה ביותר של הכרת האדם את מצבו ,את מעמדו העכשוי ,והעתידי. המעמד הזה הוא עצם הסכמתו לצרף לעצמו את אותה תכונה ,שמגולמת בה מעמד של בורא, והיא נקראת תורה. התורה מסוגלת להביא את האדם למציאות החלומית הזו , שבה האדם הכנס אל היכל המלך. יש באפשרותו לחיות כמו מלך, ולא כמו עבד. ומי שההבדל הזה חשוב לו, וכדאי שיברר טוב מאד לפני שהוא מחליט, הוא זה שיגיע מהר יותר למעמד הזה. מי שכבר מרגיש את הפער , אז מוזמן הוא לחג מתן התורה.
שיפתח בתוכו רצון לקבל את התורה,כי התורה לא באה, ולא חודרת באדם ,אלא אם הוא מביא כלפיה רצון . היא לא מתמסרת בקלות,ולכן יש עליה כל כך הרבה הסתרות ומסכים, על מנת ,שלא כל מי שרוצה ככה סתם יבוא ויקח.
אז חג מתן תורה הוא חג מעמד ופתיחת הרצון,פתיחת הלב,להשיג את הנוסחה ,שתביא אותנו להרגיש את אותה הרגשה עילאית, שנקראת אהבה. כולה חבויה בתוך צופן מרתק כזה, שנקרא תורה. חג שמח !!! באהבה צחי חרמון
חנו-כה
איך מעבירים רעיון ומסר מלפני למעלה מאלפיים שנה .?!
אילו היה עיתון או אינטרנט בשנת 167 לפני הספירה, אז מן הסתם היינו נחשפים לכותרות בולטות על "כשל רוחני בחברה, בעם" ועל "המרת הזהות של חלק נכבד מהעם בזהות אחרת של עם אחר" על "שבירת האחדות", "האגו הולך ומתפשט", "פערים חברתיים בין העליתות לשאר העם", "תופעת ההתייוונות גוברת " ועוד דוגמאות רבות .
כותרות דוממות מהעבר. סיפור על עם שישב בביתו שלם ומאוחד. עד שהתחיל הסדק הראשון, האגו שסימן זיהויו הוא ניצול האחר לטובת עצמי, שמהר מאד הוביל לקרע .
היו כאלה שנשארו מפוכחים, באשר לזהותם האמיתית, ולא נשבו במקסם השווא של האדרת החומריות והגשמיות .הם נאבקו על השלמות ,והם נקראו מכבים.
הקרע בעם הוביל למאבק על הרוח,הזהות המפוכחת של המצב הנכון ששומר על עם, והיא אך ורק תכונת האחדות ,שביטויה הוא כמוני - כמוך . ואם כמוני,אז אנחנו אוהבים, דואגים, אכפתיים ועוד ועוד...
ואם אני רואה אותך, אז אתה מואר עבורי, כי אור זה אהבה , וכל מה שלא אהבה הוא חושך. וככה נוצרה מציאות של חושך ושל אור.
החושך נקרא יוונים והאור נקרא מכבים .
יוונים נקראים חושך , כי הם סותמים בתוך מגבלות השכל הגשמי את תפיסת האלוקות , שאותה אי אפשר לתפוס בשכל גשמי , והטענה שלהם הייתה ,שאם אני לא תופס את הדבר, אז הוא לא קיים עבורי כמקור .
דהיינו ,התפיסה היוונית לוקחת בעלות בית על השליטה בעולם ,ומפקירה מהבורא את הבעלות,לעומת תפיסת המכבים( מכבי= מי כמוך באלים),שהיא האדרת תכונת הכוח העליון .הכוח העליון ,תכונתו היא אך ורק השפעה, נתינה ,אהבה. נתינה לא לעצמו ,אלא לאדם, לכל האנושות, והוא המודל לחיקוי .
היום אנחנו נמצאים בדיוק באותו מצב. קרע בחברה,ניתוק, פערים ועוד ועוד..
חג חנוכה מסמל בעצם את הנס הרוחני של שינוי בתפיסה, וביחס...
הוא בא להזכיר לנו את הצורך להדליק את האור הפנימי בתוכנו,
ולחזור לאותה מציאות, שלמה, שפויה, שתאיר מתוכנו כעם וכחברה.
חג שמח ומדליק !
אביב הגיע פסח בא
האביב מסמל את התעוררות הטבע כולו מתרדמתו. טבע בגמטריה זה אלוקים.
אלוקים מסמל את מידת החיסרון והרצון למילוי , הרצון הוא כל מהותו של האדם.
האדם נברא רק על מנת לקבל את הטוב. הטוב הזה נמצא בהסתרה ממנו , עד שיהיה מוכשר לקבלו. הכשרת הרצון, דהינו, הכשרת הכלי שיהיה כשר, כלומר, נקי מאגואיזם, שזה אומר שהרצון של האדם צריך להיות בעל תכונה של השפעה ,של חיים, כפי שהאביב הוא תכונה של השפעה ושל חיים .
חג הפסח הוא חג החירות .
הוא מפגיש אותנו שוב עם מושג ההשתעבדות הפנימית שבתוכנו.
האדם, בהיותו נתון בתוך נפתולי המציאות,מוצא עצמו לעיתים לא מוון לכל ההתרחשויות שמקיפות אותו.
מצד אחד עולה מתוך מצב נפשו הפנימי רצון לפעול נכון, דהיינו להיות באיזון עם החוק שמנהל את המציאות שהוא חוק של השפעה,ומצד שני לעומתו קיים בתוכו הכוח האגואיסטי, ששולט עליו ,שנקרא מצריים או פרעה.
הקונפליקט הזה מלווה את האדם . מצד אחד מהותו לרצות את אור הבורא,שאותו הוא יכול להשיג בדרך של השפעה ,אבל בהיותו נתון תחת שליטת פרעה,שכופה עליו רצון אגואיסטי ,יוצא שהאדם נמצא בעצם בשעבוד הנפש .
מצד אחד רוצה, ומצד שני משועבד לכוח שמייצר לו את האור.
חג פסח מסמל את התגברות האדם על נטיותיו האגואיסטיות ,לעומת תכונתו האלטרואיסטית שטבועה בו מראשית הבריאה .
האדם רק צריך לפעול ולרצות לצאת משעבוד זה, על מנת שיוכל לממש את ייעודו,שהוא לקבל את מתנת הבריאה.
מציאות כל האדם היא פנימית - בנפש .
מציאות הנפש הפנימית של האדם היא זו שנמצאת בשעבוד,ואותה הוא צריך לחלץ ממצריים.את זה הוא עושה באמצעות דרך התורה, דרך חוכמת הקבלה ,שהיא פנימיות התורה והיא מסבירה לאדם את המבנה הפינמי הכי עמוק שלו.
אדם צריך לרדת עמוק אל תוך מצריים שבתוכו ,על מנת לחלץ משם את נפשו ,השבויה תחת כוח של פרעה .
האדם צריך לברוח ממצריים, מהחושך .
האדם צריך לצאת מתרדמת הנפש, ולפרוח אל האביב המתעורר.
חמץ ומצה על שום מה ???
מהו חמץ ומצה ?!
חמץ=הטבע
מצה =ההשגחה העליונה.
חמץ הוא "הטבע" ,ימי החול, ששת ימי המעשה , מצב ההסתרה. הטבע נקרא גם אלוקים-דין, דהינו מציאות החיסרון של הנברא.
חמץ מלשון חמיצות המוחין- ההכרה של האדם .
מדובר בהכרה שהיא בתוך הטבע .
מצה, מסמל את המצב שמעל הטבע ,שנקרא "השגחה עליונה",ולכן פסח ,שהוא מצה ,בא לייחד את מציאות ההשגחה העליונה,עם מציאות ההשגחה התחתונה, שנמצאת במצב חמץ, דהינו מצב של חיסרון.
זה שאדם יוצא ממצריים,מהאגואיזם,הוא זוכה לקבל את המצה, שהיא מזון מן השמיים,כפי שבני ישראל קיבלו את "המן", כאשר יצאו ממצריים.
פסח שבעה ימים,כי האדם צריך להכשיר את שבעת כלי הקבלה שלו.
הוא אוכל מצה כשרה ,בתוך כלים כשרים ,כלומר מזון רוחני בתוך רצונות נקיים מאגואיזם של שליטת פרעה.
אני מאחל לכולנו התעוררות אמיתית אל האביב הנצחי, שזוהי יציאת מצריים.
זוהי היציאה לחירות האמיתית שלנו, ושל העולם כולו .
באהבה רבה
צחי ומירי ובעיקר "מלכות"
|
|
חדשות ועדכונים |
| |
